גילוי נאות: עוד לא סיימתי את Superbrothers Sword & Sworcery. זה לא שאני לא רוצה. למעשה, המשחק אדיב דיו כדי להראות לי שעברתי בערך שני שליש מהמשחק, ובהתחשב בזה שעד עכשיו השקעתי בו לא יותר מ-6 או 7 שעות אז כנראה שלא נשאר לי הרבה. אבל מסיבות שאולי יוסברו בהמשך אני פשוט לא יכול. אני אצטרך לחכות. או לרמות. רוח רפאים ידידותית אפילו רמזה לי איך, אבל אני מאמין לה שאני ארגיש ממש רע עם עצמי אם אני אעשה את זה.
Sword & Sworcery (להלן: חרבות וחרכשפים?) הוא הרפתקה. הזקנים שבינינו מכירים את סוג המשחק הזה כ"קווסט", בזכות סדרת משחקי ההרפתקה האגדית של Sierra Entertainment, שעבור רבים מבני הדור שלי היו אי-אז בשלהי שנות השמונים החוויה הראשונה של סיפור אינטראקטיבי ממוחשב.
קשישים אפילו יותר בוודאי מגכחים בבוז כי הם עוד חגגו על הרפתקאות טקסט כדוגמת Zork. מצד שני, רובם בטח עדיין עם הנוקיה הישן והטוב שהם קנו לפני איזה עשור, אז הם פחות רלוונטים לעניינינו.
מי שכן נשטף עכשיו בגל נוסטלגיה זוכר אולי את ההרגשה של שיטוט אקראי במסכים מצויירים ביד, כשאין לך מושג מה הדבר הבא שצריך לעשות כדי לקדם את העלילה (כי אתה בן 10, והאנגלית שלך לא משהו, וזה פעם ראשונה שראית משחק כזה), אבל הכל פשוט כל כך יפה שאתה לא יכול להפסיק.
אז זה בדיוק זה.
הכירו את הסקית'יאן, לוחמת נודדת ששונאת קשתות בענן ובזה לכבשים. גורלה של הסקית'יאן הוביל אותה למשימה רבת צער בחבל הארץ הקסום שלמרגלות הרי הקווקז.
מסעה ייקח אותה מכרי מרעה מלאי כבשים מיותרות למערות האפלות שמתחת לממלכת הענן מינגי-טאו. ואחר כך למקומות אפילו יותר מוזרים.
בדרכה היא תפגוש חוטבי עצים שתקנים, נערות שתקניות וכלבים ששותקים רוב הזמן. שזה בסדר, כי דיבורים הם לא העניין העיקרי בסיפור הזה. או הקרבות. או הסיפור, לצורך העניין.
תכל'ס, הסיפור די מפגר.
אני גם לא ממש רוצה להכנס לפרטי העלילה. ביקורת מפורטת כמו שאני בדרך כלל עושה די תהרוס את החוויה כאן. כי כל העניין הוא המסע. ומה שמוצאים בדרך.
אתם מבינים, חרבות וחרכשפים הוא לא סתם משחק. הוא אמנות. הוא כל כך אמנות, שאתם תרצו אותו על הנייד שלכם רק כדי לזכות בוויכוח בפעם הבאה שמישהו טוען שמשחקי מחשב לא יכולים להיות אמנות.
תראו, אמנם חרבות וחרכשפים שוחרר רק בימים האחרונים לאנדרואיד, אבל הוא מוכר כמשחק אינדי מוערך עוד הרבה לפני, כשיצא לאייפון, ואז ל-PC, ואז בכל מיני Humble Bundles. כמובן, "אינדי" בהקשר של משחקים לנייד זה פחות או יותר כל מה שלא גיימלופט. אבל "אינדי" גם נושא איתו איזו מחוייבות לבגרות, נסיוניות וכן, אמנות (אני מרגיש יותר מלוכלך ככל שאני מתקדם במשפט הזה). כאן חרבות וחרכשפים לוקח את כל הקופה.
כי הוא נותן חוויה.
קחו לדוגמא את הגרפיקה. כן, זה פיקסל-ארט. העולם בנוי מפיקסלים גדולים ומגושמים, בצורה מאוד דומה למשחקי ההרפתקאות של ילדותנו. או כמעט, כי מאחורי הקלעים יש לא מעט דברים שהם לא פיקסלים בעליל. כמו השמיים.
אבל כל מסך מפורט עד כאב מלא חיים בצורה שהופכת כל צעידה דרכו לסיפור קטן. מים משתקפים, שיחים מרשרשים כשנוגעים בהם, חיות בר מזנקות לתוך הצמחיה וזאבים בעלי שלוש עיניים נובחים על הירח בדרמטיות.
פאקינג ירח. עוד נחזור אליו, אולי.
והסאונד. שמתם לב שעד עכשיו לא הזכרתי סאונד בביקורות? זה בגלל שלרוב אני משחק בלי. הזמנים המתים המעטים בהם יש לי זמן לשחק בנייד הם כאלה שסאונד די יפריע לאנשים בסביבה.
אתה לא עושה רעש כשאשתך רואה מאסטר שף.
אבל כאן? תשקיעו באוזניות איכותיות. באמת. הפסקול כאן הוא שלמות סטריאופונית. אוסף של צלילים ונעימות שמשתלבים בצורה מושלמת עם מה שקורה על המסך, ויוצרים ביחד בדיוק את האווירה הנכונה בכל רגע, בין אם זה רגע של יופי קסום כשהירח המלא משתקף באגם בתוך חלום, או רגע של אימה מזוקקת כשהטריגון הזהוב, מה שהוא לא יהיה, עושה משהו לא ברור מעל הראש שלך רגע לפני שהוא הורג לך את הצורה.
והחידות. הן לא באמת קשות, ואם תתקע ליותר מכמה שניות המשחק ישמח לספק לך כמה רמזים (מעליבים קלות). אבל כמו ב-Portal, כשתפתור אותן אתה תרגיש כל כך חכם שלא תצטרך את הערות המשחק על כמה אתה awesome.
וזה באמת לא משחק קשה. לא חידות ה-sworcery המוזיקליות, לא הקרבות הנדירים עם זאבים עם שלוש עיניים, רוחות רפאים ומשולשים מאגיים, אין כאן inventory מתוחכם לנהל או אפילו דרך למות.
ולמרות שרוב מה שאתה עושה זה לגעת במסך במקום אליו אתה רוצה לצעוד, ולחכות בצייתנות עד שהלוחמת המהורהרת שלך תגיע לשם, אתה מגלה שהמשחק מפעיל אותך, ודורש ממך יותר כדי להשתתף בחוויה. אתה תרים את הנייד למצב אנכי כדי לגרום לסקית'יאן לשלוף את חרבה באותה צורה. אתה תסובב אותו כדי לקרוא בספר בקסמים עוד רמז או מחשבה שימושית. אתה תיגע, תגרור ותשפשף את המסך בנסותך להבין עוד חידת sworcery ציורית, או כדי להציק לארנב, או לג'מג'ם עם ג'ים. אתה תחכה שמצב הירח יהיה נכון (בעולם האמיתי) כדי שבמשחק תוכל לעשות משהו שאפשר לעשות רק כשהירח כמו שהוא צריך להיות. כי ככה אמרה לך רוח רפאים. שכאמור, גם אמרה לך איך לרמות.
שורה תחתונה: המשחק הזה לא מיועד לילדים חובבי ריגושים. והוא לא מתבייש להגיד את זה, עם רפרנסים לתקליטי ויניל וזלדה. ובל נשכח שהוא עולה כסף. 7.55 ש"ח אחרי הנחה. שזה לא זול. פעם היה אפשר לקנות עם זה אישה וגמל.
אבל אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והריכוז שאתם שלא הייתם נותנים על פי רוב למשחק בנייד, אתם עלולים לגלות כמה רגעים של קסם שלא חוויתם כבר הרבה זמן.
 |
| וכך... זה מתחיל |
קשישים אפילו יותר בוודאי מגכחים בבוז כי הם עוד חגגו על הרפתקאות טקסט כדוגמת Zork. מצד שני, רובם בטח עדיין עם הנוקיה הישן והטוב שהם קנו לפני איזה עשור, אז הם פחות רלוונטים לעניינינו.
מי שכן נשטף עכשיו בגל נוסטלגיה זוכר אולי את ההרגשה של שיטוט אקראי במסכים מצויירים ביד, כשאין לך מושג מה הדבר הבא שצריך לעשות כדי לקדם את העלילה (כי אתה בן 10, והאנגלית שלך לא משהו, וזה פעם ראשונה שראית משחק כזה), אבל הכל פשוט כל כך יפה שאתה לא יכול להפסיק.
אז זה בדיוק זה.
 |
| גיבורנו. ונוף. |
מסעה ייקח אותה מכרי מרעה מלאי כבשים מיותרות למערות האפלות שמתחת לממלכת הענן מינגי-טאו. ואחר כך למקומות אפילו יותר מוזרים.
בדרכה היא תפגוש חוטבי עצים שתקנים, נערות שתקניות וכלבים ששותקים רוב הזמן. שזה בסדר, כי דיבורים הם לא העניין העיקרי בסיפור הזה. או הקרבות. או הסיפור, לצורך העניין.
תכל'ס, הסיפור די מפגר.
אני גם לא ממש רוצה להכנס לפרטי העלילה. ביקורת מפורטת כמו שאני בדרך כלל עושה די תהרוס את החוויה כאן. כי כל העניין הוא המסע. ומה שמוצאים בדרך.
 |
| מימין לשמאל: המספר, הכלב, חוטב העצים והנערה. שזה בערך כל הקאסט. |
תראו, אמנם חרבות וחרכשפים שוחרר רק בימים האחרונים לאנדרואיד, אבל הוא מוכר כמשחק אינדי מוערך עוד הרבה לפני, כשיצא לאייפון, ואז ל-PC, ואז בכל מיני Humble Bundles. כמובן, "אינדי" בהקשר של משחקים לנייד זה פחות או יותר כל מה שלא גיימלופט. אבל "אינדי" גם נושא איתו איזו מחוייבות לבגרות, נסיוניות וכן, אמנות (אני מרגיש יותר מלוכלך ככל שאני מתקדם במשפט הזה). כאן חרבות וחרכשפים לוקח את כל הקופה.
כי הוא נותן חוויה.
 |
| רגע נדיר של כמעט-דיאלוג. |
קחו לדוגמא את הגרפיקה. כן, זה פיקסל-ארט. העולם בנוי מפיקסלים גדולים ומגושמים, בצורה מאוד דומה למשחקי ההרפתקאות של ילדותנו. או כמעט, כי מאחורי הקלעים יש לא מעט דברים שהם לא פיקסלים בעליל. כמו השמיים.
אבל כל מסך מפורט עד כאב מלא חיים בצורה שהופכת כל צעידה דרכו לסיפור קטן. מים משתקפים, שיחים מרשרשים כשנוגעים בהם, חיות בר מזנקות לתוך הצמחיה וזאבים בעלי שלוש עיניים נובחים על הירח בדרמטיות.
פאקינג ירח. עוד נחזור אליו, אולי.
והסאונד. שמתם לב שעד עכשיו לא הזכרתי סאונד בביקורות? זה בגלל שלרוב אני משחק בלי. הזמנים המתים המעטים בהם יש לי זמן לשחק בנייד הם כאלה שסאונד די יפריע לאנשים בסביבה.
אתה לא עושה רעש כשאשתך רואה מאסטר שף.
אבל כאן? תשקיעו באוזניות איכותיות. באמת. הפסקול כאן הוא שלמות סטריאופונית. אוסף של צלילים ונעימות שמשתלבים בצורה מושלמת עם מה שקורה על המסך, ויוצרים ביחד בדיוק את האווירה הנכונה בכל רגע, בין אם זה רגע של יופי קסום כשהירח המלא משתקף באגם בתוך חלום, או רגע של אימה מזוקקת כשהטריגון הזהוב, מה שהוא לא יהיה, עושה משהו לא ברור מעל הראש שלך רגע לפני שהוא הורג לך את הצורה.
והחידות. הן לא באמת קשות, ואם תתקע ליותר מכמה שניות המשחק ישמח לספק לך כמה רמזים (מעליבים קלות). אבל כמו ב-Portal, כשתפתור אותן אתה תרגיש כל כך חכם שלא תצטרך את הערות המשחק על כמה אתה awesome.
וזה באמת לא משחק קשה. לא חידות ה-sworcery המוזיקליות, לא הקרבות הנדירים עם זאבים עם שלוש עיניים, רוחות רפאים ומשולשים מאגיים, אין כאן inventory מתוחכם לנהל או אפילו דרך למות.
 |
| קרב! עם דוב! לפני כן הדוב הזה זמזם מנגינה די קליטה. |
 |
| אחד היתרונות במשחק הזה זה שאני לא צריך להתאמץ לחשוב על דאחקות לתיאורים של תמונות |
אבל אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והריכוז שאתם שלא הייתם נותנים על פי רוב למשחק בנייד, אתם עלולים לגלות כמה רגעים של קסם שלא חוויתם כבר הרבה זמן.
 |
| אני מוכן להתערב שאף אחד שאני מכיר לא ינסה את זה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה